אמא היגרה ליבשת אחרת בעקבות האהבה ונשארה בזכות השמש והים. היא אהבה את המים אבל לשחות לא ידעה. יום אחד היא נכנסה לים ותוך דקות ספורות נסחפה לעומקו. עברו 15 שנה עד שהסכימה להיכנס שוב.
אני מתבוננת על המים כנקודת מעבר, מרחב שמייצר חוק וגבול משלו, אדיש לאלו ששורטטו בסרגל על אדמה יציבה. לעיתים מכשול, לעיתים הגנה. המים תמיד משחקים בכפילויות – הם בו בעת מרחב של הנאה ופנאי, לצד היותם מרחב של אי ודאות וסכנת מוות.
בעבודתי אני מתבוננת על המצב הרוטט של המים כמצב קבוע של הגירה – משום מקום לשום מקום. נקודה אילמת בזמן בה אין מוצא ואין יעד, המסע הוא היחיד שקיים.
ההצבה מורכבת מציורים בצבעי שמן המבוססים על זכרונות ומיתולוגיות משפחתיות, סירת יחיד ארוזה מדגם "אופטימיסט", ועבודת וידאו.
עבודה זו מוקדשת לכל אישה ואיש שבחרו להשאיר מאחור את מולדתם, שפתם, זהותם ודרכם וחצו את המים שבמדבר, או בהר או בתוכם, בתקווה לעתיד טוב יותר.
מנחה: מיכל בראור
