פרויקט זה נוצר על רקע המציאות הישראלית בשנתיים האחרונות, בה הוויית האבלות הפכה לשגרה וקיבלה ממדים שונים וחדשים. האובדן והכאב הפכו להיות חוויות משותפות במובנים רבים – לא רק מבחינה פרטית, אלא גם לאומית. במהלך הפרויקט, אני מתמודדת עם הדואליות בין חיים ומוות. מתוך היצירה עולה המחשבה על איך החברה שלנו מקבלת את המוות. המוות הופך לכמעט "ממותג", מנותק מהכאב העמוק, ומשתמש במילים, בסמלים והמון צבעים אך בסופו של דבר אלו מוסיפים שכבת ריחוק, שהופכת את ההתמודדות עם האובדן לפחות ישירה ומורכבת. במובנים רבים, המוות בישראל הפך לנושא שכל אחד מתמודד איתו בדרכים שונות: דרך הטקסים, דרך הזיכרון, דרך הווידויים האישיים במדיה החברתית.
שלוש העבודות המוצגות נעות בין טקס, טראומה ותעשייה. הן מתבוננות בזיכרון לא כאירוע חד פעמי, אלא כתהליך חוזר, לפעמים כמעט כפייתי ואוטומטי, שמושרש עמוק בזהות הקולקטיבית הישראלית. העבודות אינן מתארות אירוע מסוים, הן בוחנות את האופן שבו תעשיית האבל הישראלית מייצרת סמלים, טקסים, תצוגות זיכרון – ומתוך כך גם שגרה של כאב. במרכזן עומדת שאלה: מה קורה כשחברה עסוקה כל כך בלזכור, עד שהיא מפסיקה להרגיש?
מנחה: חיימי פניכל
