במרכז החלל מוצגות שתי עבודות וידאו ועורות דגים משומרים שיוצרים גלויה. המראה שקוף, שברירי, ולעיתים גם לא נעים – כמו מבט פנימה שמתעכב מדי. החלל שקט, אך מתחת לפני השטח רוחשת תנועה סמויה, מתמשכת.
במים שקטים, כל תנועה היא חיים. כל דג הוא זיכרון. וכל רגע הוא התרחשות.
העבודות מבקשות לשמר לא רק גוף, אלא מהות – תנועה, שפה, הישרדות. הן עוסקות ברצון להיטמע, להשתנות כדי להישאר, לשתוק כדי להמשיך.
במרכז החלל מוקרנת עבודת וידאו פרפורמטיבית המתארת דמות שהיא הכלאה בין האנושי לימי, מהדהדת דג נקאי – יצור שתפקידו תלוי באחרים. דמות זו מגלמת זהות נזילה, משרתת, כזו המתקיימת על תנאי.
בוידאו נוסף המופיע על גבי מסך פעולת הפרפורמנס מבטאת הסתרה, ניסיון מסוג אחר להתחקות אחר דבר חי/מת.
עבודת הפיסול מעור דג מיובש מעוררת מחשבות של שימור, התייחסות לשאריות כאובייקט, כאומנות. ניסיון עיקש להיאחז במה שממשיך לברוח, חי ומתנהל בדרך משלו.
זהו מרחב שבו העבודות הן מצבה לדגה, שאף פעם לא הייתה דגה אבל רצתה להיות דגה כדי להרגיש במקום עליון. תפילה אילמת לשימור בתוך עולם טורף. זוהי אנדרטה של תנועה, של תקשורת מסוג אחר, ושל שקט רועש מבפנים.
מנחה: שחר מרקוס
