התיבה הופכת לגוף-מסך פועם, והצופים.ות מוזמנים להקיף אותה, לנוע סביבה ולבחון אותה מזוויות שונות, כמו סביב שולחן ניתוחים במעבדה קלינית, מרחב שבו הגוף נחשף כחומר לבדיקה, לצפייה ולפירוק. על כל אחת מחמש פאות התיבה מוקרנת גרסה זהה-שונה: מתוך אותו פרפורמנס, חמש נקודות מבט שונות על דמותה של האמנית, שצולמה בו־זמנית מחמש מצלמות.
המבט המבוזר מדמה מערכת מעקב או רשת מצלמות אבטחה: תצפית טוטאלית, תיעוד חודר החושף את הגוף מכל עבר. הפרפורמנס עצמו מציג פעולות רפטטיביות, איטיות וחסרות תכלית, הנעות בין חיוּת לקיפאון. לעיתים, מזווית אחת נדמה כי הגוף קופא או חדל לפעול, אך מזווית אחרת ניתן להבחין בתנועת הבטן העולה ויורדת. הגבול בין וידאו לסטילס מיטשטש, והחיוּת נבחנת דרך סימני החיים המזעריים ביותר. העבודות עוסקות בפירוק והרכבה של הגוף ושל המבט: תהליך של הפשטה דו־ממדית – צילום מכל כיוון – ולאחריו בנייה מחודשת לכדי מבנה תלת־ממדי. אך זהו איחוד חלקי, טכני, לא אורגני. התיבה עצמה נדמית כעור תותב שמנסה להגן על עצבים חשופים, אך אינו נטמע ואינו מספק הגנה של ממש.
ברקע עומדת המציאות הישראלית, החוויה הקולקטיבית של פגיעוּת וחשיפה, המובילה להקהיית החושים. העבודות מצביעות על הסתירה בין עצבים חשופים לבין חוסר תחושה. הן מדמות מערכת חיסון מדומיינת, המהדקת שכבה חיצונית, אך כושלת להגן על מה שמתחתיה.
[העבודות נוצרו בעקבות השתתפות במחקר שבחן תגובות גופניות בעת חשיפה לטריגרים, תהליך שהוביל לחקור כיצד הנפש שורדת מציאות מתמשכת של שחיקה, אלימות וניכור]
מנחה: ירון אתר
Instagram
